פיסות חיים - עיניים שחורות | הטור של עפרה הפנראצבעותיה הקטנות לפתו בחוזקה את מוטות הברזל של השער. עיניה השחורות המייחלות ננעצו בגבי. זמן רב עוד תיוותר כך, עומדת דמומה נאחזת בתקווה שאשוב.
כל שלישי אחר הצהריים מצאתי עצמי ישובה באוטובוס בואכה ראש העין. הייתי בת שש עשרה בסך הכול, תלמידה בכיתה י'. "צריך לתרום לקהילה" אמרה המורה, קוראים לזה עכשיו "מחויבות אישית".
לא ילדה שלו
מורן היא ילדה שנולדה עם שיתוק מוחין. כמה דקות של חוסר חמצן בלידה, הולידו שנים של סבל. בבית קטן בפאתי השכונה התימנית היא גרה עם אבא שותק.
אביה, איש מזוקן וירא שמים, התעלם לחלוטין מקיומה, מבחינתו "היא לא ילדה שלו". אימה נותרה בעצבונה, מנסה לשרוד מול מצוקות היומיום. יש עוד ארבעה ילדים ובית שצריך לתפקד.
ואני נשלחתי אליה יחד עם איריס, חברה מהכיתה, לתרום שעתיים בשבוע על מנת להעלות חיוך על שפתיה. היא הייתה אז בת חמש לערך, משמיעה הברות חסרות פשר. יכולת להבין אותה רק על פי עיניה, היה צריך לחוש אותה.
פאזל של שמחה וכאב
ריח של חילבה ליווה אותנו תדיר בכניסתנו אל הבית. עם בואנו פוזרו צעצועים על השטיח. לעיתים בחרה בקוביות, לעיתים הרכבנו פאזל.
תמיד היה שובל של רוק שנזל מזוויות פיה. מורן הייתה משמיעה גרגורים של שמחה כששיחקנו יחדיו. היו אלה רגעים ספורים של אושר בשבילה, פירורים של אהבה.
כשנפרדנו, בכול סוף ביקור, הייתה מתקשה להרפות, נותרה תלויה שעה ארוכה על מוטות השער עד שהתעייפה.
אימה הייתה מציידת אותנו בפיתות תימניות, לעיתים טיגנה עבורנו ערימת מאלווחים, שניקח הביתה, למשפחה. ברכה אותנו בחמימות לשלום, וחזרה לשקוע בתהומות חייה.
לקראת סוף השנה, כאשר הביקורים שלנו החלו להידלדל, משום מבחני סוף שנה או החזרות למסיבת הסיום, היינו מגיעות חרדות למפגש המתוכנן.
אמא שלה, נהגה לספר כמה חיכתה לנו, ועד כמה התאכזבה כשלא הגענו. ואנחנו אכולות רגשות אשמה שיחקנו עימה, השתדלנו לשמח, ככול שיכולות שתי נערות צעירות לשמח ילדה חולה אחת.
"איזה חיים צפויים לה?" שאלו עיני האם ללא מילים, כשראתה אותנו מאכילות אותה. ניגבנו בעדינות את היוגורט שנשפך, בנינו מגדל אדום וגבוה, וביקשנו ממנה לפרק. המשחק האהוב עליה היה למחות את המגדלים שהנחנו לפניה.
פתאום התנועות הלא רצוניות שלה מובילות להנאה צרופה, לחיוך וצהלות שמחה, גם עיני האם נמלאו באותן דקות נהרה שהבריחה את העצב.
תעודה מאיל"ן. נקודה?
"אולי כשמורן תהייה גדולה, היא תוכל לעבוד במפעל, חצי יום, מפעל כמו שיש פה לא רחוק, מעסיקים ילדים כאלה", חלקה איתנו, פעם אחת, תקווה לסדר יום שיגרתי עבור ביתה, "האישה מאיל"ן הבטיחה לעזור".
בסוף השנה קיבלנו תעודה מאיל"ן. עלינו לכיתה י"א והמשכנו בחיינו. גם מורן המשיכה בחייה, המשיכה להגיר רוק, המשיכה להיאבק בקשייה, נלחמה על זכותה ליהנות מחייה, לחוות את ילדותה.
המשיכה להרוס מגדלים שמונחים לפניה, ולפצוח בצווחות של שימחה.
*
אתן מוזמנות בחום להגיב!
כתבו אלי (hepnerof@gmail.com) את תגובתכן, וציינו בבקשה אם היא מיועדת לפרסום באתר. ציינו במייל האם לפרסם את שמכן המלא או כינוי חלופי, על מנת לא לפגוע בפרטיותכן.
תגובות שהתפרסמו עבור טוריה של עפרה הפנר
|
