פיסות חיים - טחנות רוח | הטור של עפרה הפנר

כן, היו סימנים מקדימים, בהחלט היו סימנים. משהו הזוי עמד לקרות באוגוסט בהולנד. ישראלי אחד, הראשון שראיתי כשנחתנו באמסטרדם, דחף לידיי זוג מטריות שחורות, ואמר לי: "קחי, תזדקקי להן כאן".

מופתעת מן המחווה האנושית, תוהה על הצורך במטריה, עדיין זוכרת את מועקת הלחות והזיעה שהשארנו בארץ. אולם, מסתבר שצדק היהודי שפגשתי, ובהחלט הזדקקנו להן.

ההזדקקות למילים

אנה פרנק נזקקה למילים. "בכתיבה אני משתחררת" היא מגלה ביומנה, "העצב שלי נעלם, האומץ שלי קם לתחייה". היא רצתה להיות סופרת, או לכל הפחות, חלמה להיות עיתונאית. אולם גם להיטלר היו חלומות משלו, ולאנה לא היה מקום בעולם שאותו תכנן היטלר. גם לא להומוסקסואלים.

ביום הראשון בארץ הצבעוניים, אני מוצאת את עצמי עומדת בתור לרכוש כרטיסים על מנת לבקר בביתה של אנה.

טיפות הגשם השקופות מרטיבות את המטריה השחורה שקבלתי במתנה בשדה התעופה, אני משתדלת להישאר יבשה, ורק הצלילים וההמון המתאסף בתעלה המרכזית מושכים את תשומת לבי.

עמי בתור עומדים סינים, יפנים, אפילו כמה בחורות מוסלמיות עטויות מטפחת, אני שמחה באיזשהו מקום על התור המתפתל, על כך, שחלומות וחיים של ילדה בת שש עשרה שנקטעו מרתקים גם היום אנשים שונים מן העולם. מול ביתה של אנה פרושה לה תעלת מים גדולה, אחת מני רבות המרשתות את הולנד הציורית.

שקט וצמא מול קול ושפע

בתוך התעלה החלו להגיח ספינות מקושטות שעל סיפונן להקות של גברים הומוסקסואלים עטויים בנוצות ורודות ומשרוקיות לבנות וצועקים את גאוותם.

גם נשים לסביות רקדו שם, וגם סתם נשים וגברים שבאו להזדהות ולהביע את תמיכתם במי שנחשב כיום חריג בחברה. מצעד גאווה ססגוני נפרש לנגד עיני ההמונים ושמחה גלויה אוחזת בקהל המריע.

אנשי ארץ טחנות הרוח, היו דווקא בסדר, מספרים ספרי ההיסטוריה.

הם ניסו להילחם באיש עם השפם ובחלומותיו, וסייעו בהסתרת היהודים. גם לאנה הם עזרו. וכך היא כותבת "המסייעים שלנו, שעד כה עזרו לנו לעמוד בכול הקשיים. מעולם לא שמענו מפיהם ולו מילה אחת הרומזת על המעמסה שאנחנו בודאי מהווים עבורם".

אנה נאלצה לחיות עם עוד שבעה אנשים במסתור בשקט מוחלט: "ששש..אבא, שקט! אוטו,ששש..בוא כבר, אסור כבר להזרים מים. לך בשקט! אלה אחדות מן הקריאות לעבר אבא, שנמצא בחדר האמבטיה. בדיוק בשעה שמונה וחצי הוא חייב לשוה לחדר. אף טיפת מים, אין שירותים אסור ללכת, שקט מוחלט" (6 באוגוסט 1944).

המים בתעלה ממול ביתה דווקא זורמים ורעש הגאווה נצבע בקולות נפץ של זיקוקי דינור מרהיבים, בועות סבון מופרחות לאוויר וזרי בלונים נשאים אל על, מסמנים שהשמיים הם הגבול.

אנה ראתה לעיתים רחוקות את השמיים, רק כשהתאפשר הציצה לעבר התכלת מבעד לחלון בעליית הגג.

ואני חושבת על אנה, שאז נחשבה חריגה, ועל כן הושמדה, ועל כך, שהיום החריגים רוקדים את שונותם בזיקוקים צבעוניים, ואני חושבת על המשפט של אנה, שנכתב ביומנה ב-9 באפריל 1944: "פעם ודאי תסתיים המלחמה האיומה הזאת, פעם נשוב להיות בני אדם ולא רק יהודים!"  יכול להיות שהיא צדקה.
 

*

אתן מוזמנות בחום להגיב!

כתבו אלי (hepnerof@gmail.com) את תגובתכן, וציינו בבקשה אם היא מיועדת לפרסום באתר. ציינו במייל האם לפרסם את שמכן המלא או כינוי חלופי, על מנת לא לפגוע בפרטיותכן.

תגובות שהתפרסמו עבור טוריה של עפרה הפנר