פיסות חיים - חותם | הטור של עפרה הפנר

למרות שלמדתי הרבה בחיי במסגרות שונות, אין לי הרבה מורים שהשאירו עלי חותם משמעותי. לא כן אבנר הכוהן.

אבנר  לימד אותי במשך שנתיים בתוכנית "ביבליותרפיה תלמודית להנחיית קבוצות" בבית דניאל.  האמת, על ההתחלה "הוא לא בא לי טוב" כמו שאומרים תלמידיי...

אשמה ואחריות - בנות דודות?

בשיעור הראשון הוא נכנס לכיתה ואמר לנו בזו הלשון:  "אתם צריכים להיות מקצועניים, עליכם לדעת מה אתם עושים". אחר כך הוא אמר לי שיש לי בעיה עם "רגש האשמה, או עם הבת דודה שלה - האחריות", ועזב את הכיתה.

אני נותרתי כועסת.

 בשיעור הבא, הוא החליט להוריד את הקבוצה למקלט. הביא צרור מטבעות מרשרשים, כיבה את האור, שאל שאלות וביקש מאיתנו לזרוק מטבע אם התשובה שלנו היא "כן". אחר כך הוא לימד את הפן הפסיכולוגי של סיפור תלמודי, ולא אפשר דיבור על החוויה במקלט.

ושוב נותרתי כועסת...

אולם הפעם לא שתקתי כתבתי מכתב זועם ממוען לכול חברי הקבוצה והאשמתי אותו בכישלון. אבנר לא נבהל, כתב לי תשובה מנומקת ומנומסת למה אני צריכה לבדוק את עצמי. תסכול, הוא אמר, זו אבן הפינה לצמיחה של "אני" חדש.

עדיין כעסתי...

התרסות והדיפות

בכל שיעור היה לי מה לומר, שאלתי שאלות, ניסיתי להתריס והוא הדף אותי. לעיתים שכנע אותי יותר, לעיתים פחות, עד שיום אחד אמר לי כך: "את חופרת יותר מדי...".

חזרתי הביתה, מתוסכלת כהרגלי בקודש. בעלי, שרגיל היה בקיטורי על אבנר, שאל אותי מיד: "מה היה, מה אבנר אמר הפעם? 

-" הוא אמר שאני חופרת יותר מדי..." עניתי. אך סיימתי את המשפט אורו עיניו של בעלי וניצוץ של אחוות רעים אבודים נדלק בהן. "אני אוהב את האבנר הזה" הוא אמר לי ,"יש בו משהו... אני חושב שהוא צודק..." אמר לי בזהירות.

עוד אני תמהה על אחוות הגברים הכוהנים הזו שנתלכדה מולי בביתי שלי, תוהה מדוע במקום לקבל סימפטיה כהרגלי מתגבשת כאן אופוזיציה נגד "חפירת יתר". אני משתתקת. המשכתי לבדוק את המקומות הכואבים שלי, עליהם לחץ אבנר, אותם מקומות שהולידו כעס ואחר כך תובנות.

אבנר לימד אותי שאין למידה משמעותית ללא קושי. או כמו שניסחה אורה מורג את התובנה הזו באחד משיריה: "הזמן עורם את הכאב לדפים של חוכמה..." כן, דפים רבים של חוכמה אספתי בשנתיים האלו.

עבודת קודש וחיבוק אמיץ

השבוע נפרדתי ממנו. כתבתי ברכה וגם צירפתי תפילה. בעיקר אני חושבת שהודיתי. על הידע והמקצוענות, על התהליך שיצר שאפשר לי לגדול. הוא מצידו אמר שהייתי תלמידה טובה, שעשיתי "עבודת קודש".

אבנר הוא איש גדול שרואה את עצמו כ"מיילדת". לדעתו, צריך ללחוץ כדי שייוולד תינוק - כדי שתצמח תובנה חדשה לתלמיד. אז כן, היה לחץ, היו תובנות והיה גם חיבוק אחד אמיץ בסוף.

*

אתן מוזמנות בחום להגיב!

כתבו אלי (hepnerof@gmail.com) את תגובתכן, וציינו בבקשה אם היא מיועדת לפרסום באתר. ציינו במייל האם לפרסם את שמכן המלא או כינוי חלופי, על מנת לא לפגוע בפרטיותכן.

תגובות שהתפרסמו עבור טוריה של עפרה הפנר