פיסות חיים - התאומות שלא נולדו | הטור של עפרה הפנר

אני יודעת

רציתי לומר, שאני יודעת מה זה לרצות לחבק מישהו, ואין שם כלום רק אויר. תחושת הריקנות הנוראה הזו, שמחלחלת לכול תא ותא בגופך, ומאיימת לקרוע אותך מבפנים, ידועה לי. לפני זמן מה יצאתי מחדר לידה וידיי ריקות. כששכבתי שם שרועה על המיטה, התבוננתי בעריסה שהוכנה שם מבעוד מועד, כבדרך קבע, וידעתי שהיא תיוותר ריקה. שום עולל לא יניף שם את ידיו ורגליו או ירעים בקולו בחדר הזה.

כאשר נולדו התאומות לאחר זריקות זירוז אין סוף, והן בנות 16 שבועות בסך הכול, ידעתי כבר שהן מתות. המיילדת האתיופית שאלה אותי: " את רוצה לראות אותן?"- ואני סירבתי. הספיקה לי התמונה שראיתי במוניטור בבוקרו של אותו יום.

שתי התאומות ישבו זו אחר זו, מחבקות אחת את השנייה. זו התמונה שנגלתה לנגד עיני, כשהדליק הפרופ' המכובד את המוניטור התלת מימדי. שכבתי שם מוקפת בעשרה אנשי צוות: רופאים ואחיות מכול המחלקות שבאו לחזות ב"מקרה הנדיר", שנשאתי ברחמי.

זה 16 שבועות, שאני נושאת את התאומות איתי, ומזה שבועיים שאני בהתלבטות נוראה - האם להפסיק את ההיריון הזה. "משהו לא נראה לי", טען הרופא בסקירה המוקדמת, יכול להיות שהן לא נמצאות בשקי היריון נפרדים, ואם זה אכן כך, ההיריון הזה מסוכן מאוד ויכול להסתיים בכול רגע, ויהיה כרוך באשפוזים אין סופיים עבורך. הוא לא היה בטוח, וכך מצאתי את עצמי כעבור שבועיים באיכילוב ניצבת מול פרופ' יפו שיפסוק בעניין ועל פיו יישק דבר.

כשהדליק את המוניטור הסתכלתי עליו. חידדתי את מבטי לעבר הבעת התדהמה, שעטפה את פניו. הוא מלמל ביטוי בלועזית, והסטודנטית שעמדה מאחוריו שאלה - שתיהן? ואז הוא פנה אלי ומר "אני מצטער", אין דופק. ואז הוסיף, אולי טוב שכך.

לידה שקטה

הלכתי לשירותים להתלבש. כשסגרתי את הדלת אחרי, פרצתי בבכי גדול, אך נאלצתי להתגבר על כך. מעברה השני של הדלת המתין לי מנהל המחלקה לזריקות זירוז ואשפוז לקראת הלידה השקטה שלי.

אני שוכבת במחלקה מרוחקת מעט מן היולדות האחרות, עטופה ביגוני. כנראה שמראה פני הסגיר את המצוקה שהתחולה בקרבי. מכיוון שמצא לו רופא שלא הכרתי להיכנס תוך כדי ביקור רופאים לחדר בו שכבתי ולומר לי "זה לא באשמתך".

אין לי ספק, שרצה להיטיב, אך באותו הרגע חשתי טלטלה גדולה. מה פתאום אשמה? מה הוא רוצה בכלל? אני כל כך עצובה עכשיו, למי יש כוח בכלל למחשבות על אשמה.

אני שוכבת במחלקה מרוחקת מעט מן היולדות האחרות, עטופה ביגוני. כנראה שמראה פני הסגיר את המצוקה שהתחולה בקרבי. מכיוון שמצא לו רופא שלא הכרתי להיכנס תוך כדי ביקור רופאים לחדר בו שכבתי ולומר לי "זה לא באשמתך". אין לי ספק, שרצה להיטיב, אך באותו הרגע חשתי טלטלה גדולה. מה פתאום אשמה? מה הוא רוצה בכלל? אני כל כך עצובה עכשיו, למי יש כוח בכלל למחשבות על אשמה.

הן נפלטו כעבור מספר שעות ואני איני יודעת את נפשי.

זרעים של שמחה

כעבור שנה יצאתי שוב מאותו חדר לידה וידי מלאות בשחר, שהפציעה אל חיי ומילאה אותם באור גדול.
רציתי לומר, שהשחר עולה לאחר השעה האפלה ביותר של הלילה. השחר לעתים קרוב יותר ממה שנדמה לנו, והנה הוא כבר שולח אצבעות של אור ומדגדג את נשמתנו הפצועה, וטומן שם זרעים של שמחה, שינבטו לפרחי אהבה יפיפיים ומשכרים בריחם.

*

אתן מוזמנות בחום להגיב!

כתבו אלי (hepnerof@gmail.com) את תגובתכן, וציינו בבקשה אם היא מיועדת לפרסום באתר. ציינו במייל האם לפרסם את שמכן המלא או כינוי חלופי, על מנת לא לפגוע בפרטיותכן.

תגובות שהתפרסמו עבור טוריה של עפרה הפנר