פיסות חיים - הכל בסדר | הטור של עפרה הפנר

מוקדש לאמי

"הנה הגיע האוטובוס", היא הושיטה לי את ידה, ועזרה לי לעלות. הגשתי את הכסף לנהג, והתיישבנו באחד הספסלים הפנויים, כך מדי שבוע אימא שלי הייתה נוסעת בקו 73 לבית הוריה. היא הייתה מבשלת עבורם, מדי פעם מנקה להם את הבית, לא פעם הצטרפתי אליה.

"מה שלומך, יא בינתי?" היה פונה אליה סבי במאור פנים, מראה לה שהכין כבר את הירקות למילוי, כדי שלא יהיה לה קשה. אמי נכנסה למטבח, ואני הייתי מתיישבת ליד סבתי, שהייתה מדברת אלי בערבית ומפליגה עמי בסיפורים.

"קמתי עצובה היום", אני אומרת לה, "אבדתי את השעון שקיבלתי ליום ההולדת", בואי, שתי קצת קפה, "נראה מה יאמר המזל".

לסבתא שלי, עליה השלום, הייתה יכולת לקרוא עתידות מתוך שאריות של קפה, פעם ניסתה ללמד אותי קצת, אך לא הספקתי... היא מתה לנו מהר מדי...

ללא תיווך

הקפה היה מריר, טעם גרגירי נותר בפי, כשהגשתי לה את הספל מתוך צפייה מתוחה לשמוע את מוצא פיה.

היא סובבה את הכוס באיטיות בחנה כל קו, כל נקודה שחורה שהצטיירה, בחנה כל דמות, ולאחר כמה דקות, שנראו לי כמו נצח, פנתה אלי באיטיות ואמרה: "אל תדאגי, את תמצאי את השעון שלך...".

"אבל איך, סבתא, איפה את רואה את זה"? ניסיתי להבין, אך היא היסתה אותי ואמרה לי שאסמוך עליה, ושכך זה יהיה.

מן המטבח נישא כעת ריח הממולאים, בלי המלח, כמו שסבי אהב. יחד עם ניחוח התבשיל  הסתלסלו  צלילי שירת התהילים ופסוקי התנ"ך, שסבי נהג לזמר לעצמו. כמו דיבר עם אלוהים בלי מתווכים. תוך כדי שהוא חותך  מני פירות ומסדר אותם על צלחת.

"תאכלי, זה בריא", הניח לפני את  הצלחת. "ואיך בבית ספר? הכול בסדר?" הוא שואל, "הכול בסדר, סבא", אני עונה, "אני תלמידה טובה". הוא שמח, הלימודים הם דבר חשוב בשבילו. גם הוא כבר איננו איתנו, נותר ממנו רק הזיכרון.

אללה מעכּ

אימא שלי סגרה את הגז, והורידה את הסירים מן הכיריים. "בואי, עפרה, צריך לחזור", זירזה אותי, "קחי את זה לדרך", היה מגיש לי שקית ובה חבילת מסטיקים, בייגלה וכמה וופלים, שצרר במיוחד. "סבא לא צריך", הייתי מנסה למחות, "העיקר הכוונה" הוא ענה לי בדרכו שלו. ודחף את השקית לידי.

"אללה מעכּ" (אלוהים איתך בדרכך..), הוא ניפרד מאיתנו ליד הדלת, סבתא ליוותה אותנו בחיוכה. ושתינו מצאנו עצמנו עושות את הדרך חזרה לתחנת האוטובוס.

ליד התחנה היה קיוסק שקירותיו צבועים בירוק עז, אמי נעצרה לקנות לה "משהו מתוק", ואת עיני לכד ספרו של מוסינזון "חסמב"ה ונערי ההפקר". זה היה הספר החמישי בסדרה הכותרת המסקרנת  וכריכתו הכתומה  עוררו בי את התשוקה לגמוע את אשר נכתב שם.

"עפרה, אבל  זה בלי ניקוד", "אז מה, אימא, אני כבר בכיתה ב', אני יודעת לקרוא גם  בלי ניקוד", חתמתי את הויכוח שהתגלע בינינו, ומאושרת פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא את העמוד הראשון, בדיוק כשהתחיל הנהג לנסוע לכיוון מרכז העיר.

כשהגעתי הביתה, נכנסתי למיטתי לנוח, עדיין אוחזת בירון זהבי ובחבורתו. ובעודי מסדרת לי את הכרית והשמיכה, באופן כזה שיהיה לי נוח לקרוא, מתגלגל לידיי מבין כלי המיטה השעון שקיבלתי ליום הולדתי, ככה, בדיוק כמו שסבתא אמרה שיהיה.
 

*
 

אתן מוזמנות בחום להגיב!

כתבו אלי (hepnerof@gmail.com) את תגובתכן, וציינו בבקשה אם היא מיועדת לפרסום באתר. ציינו במייל האם לפרסם את שמכן המלא או כינוי חלופי, על מנת לא לפגוע בפרטיותכן.

תגובות שהתפרסמו עבור טוריה של עפרה הפנר