פיסות חיים - האם אני באמת אני? | הטור של עפרה הפנר

"האם אני באמת אני"? היא שאלה אותי במייל האחרון, לא תמיד כשאני מביטה במראה, אני בטוחה במה שאני רואה. לעיתים מבעד לאדים המהבילים במראת האמבטיה, ניבטות אלי עיניו המיוסרות של אבי, לא פעם תציץ לי בבואתה של אימי, ועיניה נוקפות בי על שלא הייתי ילדה טובה מספיק... לעיתים רחוקות אציץ בבואתי שלי, אראה את עצמי כמו שאני ואוהב את זה...

שלחתי לה מייל לאחרונה, הזמנתי אותה להרצות באחד ממפגשי הקבוצה אותה אני מנחה, טעיתי בשמה, לא יודעת מה עבר לי בראש באותו הרגע, אבל פניתי אליה שלא בשמה. היא ענתה לי במייל שכותרתו "האם אני באמת אני?". התנצלתי, כמובן, על הבלבול, ופתחנו בתכתובת אלקטרונית על מי אנחנו באמת.

לא פעם, תכתוב, כי היא מרגישה שהיא "סוחבת" איתה אנשים, ככה בפנים בלב, בלי שאף אחד רואה, רק היא מרגישה בכך, מפחדת להיות חשופה מול הסיטואציה, מפחדת,שאם היא תהיה רק היא באינטימיות זה לא יספיק, אז יש לה "עוזרים", שהיא לוקחת איתה באשר תלך... אולם היא התעייפה לחיות ככה, רוצה להתאהב בעצמה, לומר לכולם, ש"זה משיש, ומה שיש זה מספיק טוב".

קפיצה לתוך עצמה

 היא התחילה לחזר אחרי עצמה, לבדוק היכן  טמונה התשוקה שלה, החליטה לשחרר את האחיזה שלה מהסובבים אותה, ולקפוץ בנגי אל תוך עצמה, "זה לא פשוט, אפילו מאוד מפחיד אותי", תחזור ותדגיש, אחר כך, תבלע מעט רוק, תאסוף כוח ותקליד בלי לצפות לתשובה:" איזו ברירה יש לי"?

וככל שהיא מרפה מן האחיזה בסובב אותה,כך היא מרגישה,  צצה ועולה דמותה בפני עצמה, שמחה ועולצת על עצם היותה היא. היום היא מביטה במראה והיא מרוצה, רואה את פניה שלה. לא, היא לא יפיפייה מהממת, גם לא מכוערת, בסך הכל בחורה נחמדה, היא חושבת לעצמה, היא אוהבת את העיניים שלה, במיוחד כשהן מאופרות. את השיער האריכה לאחרונה, היא מעדיפה את המראה המתולתל עכשיו, ובכלל היא מעדיפה להתוודע אל עצמה.

היא מזכירה לעצמה מי היא דרך השירים שהיא כותבת, כבר הוציאה כמה ספרים. היא לא מסתפקת בהערכה שהיא מקבלת, תמיד תקפיד לבדוק ולברר היטב את המרחב הקיים בינה כאישה לבין המילה הכתובה, מגדירה עצמה כל פעם מחדש, מנסה להתאהב. לא פשוט לה לאהוב את עצמה, לא תמיד מניחה לאחרים לאהוב אותה. בכלל, היא הורגלה בחייה שצריך להתאמץ, להתאמץ מאוד כדי שמישהו ישים לב שהיא בסביבה.

נקודת ביטחון

"פשוט תהיי" אני שוזרת משפט מכוון ושולחת ב"השב"." זה לא כל כך פשוט" ,היא תכתוב לי חזרה, "אני עובדת על זה, זה לא קל בכלל להיפתח אל עצמך, אני נאבקת, האמיני לי, עפרה, אין דבר שאני רוצה יותר מאשר איזשהו אי של שקט בתוכי, איזשהו נקודת ביטחון קטנה של הבנה מה זה אומר להיות אני".

היא תלבש וורוד, וגם כל מה שמעוטר בפרחים, בושם עדין יותז על גופה, כשתצא אל יומה, להגשים את חלומה, כל בוקר תצטרך להזכיר לעצמה, שהיא הבוראת של חייה, כל בוקר מחדש היא תמזוג חלב לחיוכו של השחר, ותניח ליומה לבוא...

*

אתן מוזמנות בחום להגיב!

כתבו אלי (hepnerof@gmail.com) את תגובתכן, וציינו בבקשה אם היא מיועדת לפרסום באתר. ציינו במייל האם לפרסם את שמכן המלא או כינוי חלופי, על מנת לא לפגוע בפרטיותכן.

*

תגובות:

1. היי, עפרה,
יוצא מן הכלל וכ"כ אמיתי.
קראתי באזני חברתי הטובה. נהנתה מאוד, בעיקר מיכולת התיאור שלך לתאר את ההתנתקות מכל השאר..
שבת שלום,
טלי
עפרה יקרה,
 
2. מי אינה שואלת את עצמה "מי אני" ? בכל גיל...
כתוב יפה,כרגיל, אבל אולי היה כדאי קצת לקצר כדי למקד יותר.
תודה, ורדה