פיסות חיים - לא רואה ממטר | הטור של עפרה הפנר

"אתה לא רואה אותי ממטר", היא רטנה מולו, תחושת האין נראות מלווה אותה מזה זמן מה ביחסים מולו.

גם כשהוא מתבונן בה, ועיניו החמות מרוכזות בכול ניואנס בפניה, גם אז, היא חושבת, הוא לא "באמת" רואה אותה. הם די הרבה זמן ביחד, אפילו הביאו לעולם שני ילדים, היום היא חושבת שדי לה, היא סבלה מספיק.

להיות נוכחת בחיי

רוצה ללכת להתבונן בתוכה, למצוא את עצמה, להניח את הכאב מאחור. תמיד ניסתה להתחקות אחר האושר, הלכה לסדנאות, אפילו הרחיקה עד הודו ותרגלה יוגה, אולם רק הנוכחות שלו בחייה הצמיחה בה תחושה של קיימות.

אבל לא עוד. לא ייתכן שכול פעם שיסיר ממנה את מבטו, היא תרגיש שהיא לא קיימת. זה למות כול פעם מחדש. והיא לא רוצה למות. יש לה ילדים וחלומות, ובסך הכול היא עוד צעירה, יכולה להתחיל מחדש, להתחיל להתאהב בעצמה, קודם כל להזמין את עצמה להיות נוכחת בחייה.

אבל, "איך עושים את זה"?, היא תשאל אותי, בדיוק כשתחליט לקחת לגימה נוספת מספל הלאטה שלה, בבית קפה קטן בו נפגשנו לא מזמן, "אני לא יודעת, אני משיבה במבוכה", "אולי תתחילי למלא את חייך בתוכן שמעניק לה עניין ומשמעות, מה מרתק אותך? מה מעורר בך תשוקה?" אני מנסה למצוא קצה חוט שיוביל לסלילת נתיב עצמאי בחייה.

"אני אוהבת לכתוב סיפורים לילדים", תגלה לי סוד, שלא העזה להודות בו אפילו בפני עצמה, "אז תכתבי" אני מעודדת אותה, "אעזור לך להוציא את הספר", אני מנסה לגייס משפט שיחזק אותה.

את יודעת כמה סבלתי בנישואים האלה, היא אומרת כאילו לעצמה, השפלות, מדי פעם התחלקה לו סטירה, אבל אני סלחתי לו על הכול, חשבתי שאני אשמה, "לא הייתי סבלנית מספיק, יפה מספיק, האוכל לא היה טעים מספיק... סלחתי לו, את יודעת, הוא גם לא גדל במשפחה יציבה... אבל די, זהו... החלטתי שמגיע לי לחיות את החיים האלה בדרכי, שמגיע לי להיות נוכחת בחיי, לא עוד כלי שרת בחייו של מישהו.

העוצמה שבפנים

אני מסיימת את הקפוצ'ינו שלי, תוהה על היכולת שלה לסלוח בכזה רוחב לב על השפלה של שנים, "ומה יהיה על  הילדים?" אני מפיחה חיים במחשבה המטרידה אותה ביותר, "אם האימא מאושרת אז גם הילדים מאושרים", היא יורה לעברי את הקלישאה הידועה.

"הבן הגדול בטח יחליט ללכת איתו, לגבי הילדה אני לא יודעת מה יהיה, הוא לא יוותר עליה, אני אלחם מולו, בכול מקרה, אני לא רוצה שתגדל בתחושה שאימא שלה סמרטוט, אני לא רוצה שהיא תגדל להיות כמוני. אני מוכרחה להראות לה, שיש בי עוצמה, וגם בה יש, ושאסור לתת לאף אחד להפוך אותה לכלי משחק בחייו".

אני מנשקת אותה, מצמידה אותה אלי, מנסה לטעת כוחות באישה הקטנה והשברירית הזו, שמתברר שיש בה גם אומץ  ולא מעט נחישות.

 היום בערב, כשיחזור מן העבודה, תספר לו שארזה עבורו את המזוודה.

*

אתן מוזמנות בחום להגיב!

כתבו אלי (hepnerof@gmail.com) את תגובתכן, וציינו בבקשה אם היא מיועדת לפרסום באתר. ציינו במייל האם לפרסם את שמכן המלא או כינוי חלופי, על מנת לא לפגוע בפרטיותכן.

תגובות שהתפרסמו עבור טוריה של עפרה הפנר